כחברה המובילה את תחום הבידוד והאקוסטיקה בישראל, ומתוקף היותנו משוגעים לדבר, החלטנו לבדוק טיפה יותר לעומק את עניין החדרים המרופדים, את מהותם, והאם הם עדיין בשימוש.
אז נתחיל בכך שהחדרים המרופדים לא רק בשימוש, אלא הם משמשים חלופה הומאנית וחשובה לקשירת מטופלים. למעשה, עד סוף המאה ה-20, בבתי חולים פסיכיאטריים ובמרכזים לבריאות הנפש, כאשר מטופל או מטופלת נקלעו לאבדן שליטה נקודתי או שינוי קיצוני במצב הרגשי-התנהגותי, הטיפול הנהוג כלל בעיקר אמצעי ריסון פיזיים כגון קשירה או אחיזה טיפולית. החדר המרופד הפך לדרך טיפול עיקרית לאחר הביקורת המקצועית והמוסרית שהוטחה בשיטות הקשירה האלימות. בעצם הכנסתו של המטופל לבידוד, הוא בראש ובראשונה לא יכול לפגוע בסביבה שלו, אבל גם בעצמו, וזאת לנוכח כריות הריפוד הרבות המחפות את החדר מבפנים. אלו מונעות חבלה פיזית עצמית. הצבעים הפנימיים של החדר נוטים לכיוונים בהירים, בגווני ורוד ולבן, וזו כדי לקדם את המטרה היחידה שלשמה נבנים חדרים כאלו: הרגעה. להבדיל אלפי הבדלות, במאה שעברה חדרי בידוד נבנו גם בבתי כלא אלימים בצפון אמריקה ובאירופה, ואלו היו החדרים שבבנייתם הושקעו לא מעט מחשבה וכסף, בטח לעומת שאר התאים במבנה. הריפוד בחדרים אלו, ספוגים בעלי ערכים אקוסטיים גבוהים, נצבעו באדום בוהק במטרה להעביר את האסיר על דעתו, ולבלוע את צעקותיו בתוך הקירות. מחקרים כללים שנערכו בתחילת המאה ה-20 העלו כי לחדרים האלו יש השפעה מיידית והרסנית יותר מתאי צינוק מבודדים, והעובדה הזו גררה אף היא לא מעט ביקורת, שהובילה לסגירת לא מעט תאים כאלו.
נכון להיום, השימוש בתאים מרופדים עדיין קיים במס' בתי כלא, כשהם משמשים בעיקר לתהליך גמילה של אסירים, מאלכוהול וסמים.
ואם הבידוד מספיק איכותי, אנחנו אומרים שזה יכול להתאים גם לגמילה מסלולארי.
חג פורים שמח.
